<h1>בדק הבית לרא"ה — בית הנשים שער החמישי</h1>
<h2>דף ה.</h2>
בענין בדיקת חורים וסדקין יפה כתב החכם דכל היכא דבעינן בדיקה בעינן בדיקת חורין וסדקין.
<h2>דף יב.</h2>
בענין בדיקת חורים וסדקין יפה כתב החכם דכל היכא דבעינן בדיקה בעינן בדיקת חורין וסדקין.
<h2>דף לג.</h2>
תנן בפרק בנות כותיים בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות שהן יושבות על כל דם, ותניא אמר ר' מאיר אם יושבות על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. וכתב המחבר פירוש רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכלהו דלא נספריה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה אלא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא למידק דהא משמע דר' יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה לעשות פסח שני, וקא מפרש טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא מטמיא ולא סתרה סתירה דלמפרע דמקצת היום ככולו אבל לדידן סותרת וטמאה למפרע משעה שראתה מיום ראשון ואילך, ואקשינן עליה דר' יוסי זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך יומא סליק ליה שימור, ופרקינן אב"א בשופעת כל תלתא אב"א ברואה תרי בין השמשות, אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה. וליתה דר' יוסי לא אמר אלא בסוף ספירה אבל בתחלת ספירה אי נמי באמצעית לא אמר, וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה הטבילה וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך (תספור) [תסתור] ספירה למפרע, ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידיה סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום וכטעמא דאמרן ולדידן סלקא לה טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו דאדרבה בתחילת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה ק"ו מנדה דבכי האי אמרינן בפ"ק דראש השנה, דאמרינן התם אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין מקצת היום עולה לה בסופה, שהרי אסור לה לטבול ביום שביעי, עולה לה בתחלתה, שהרי יום ראשון שראתה בו סופרתו, שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה לה בתחלתה, ונשאר להם הענין בקושיא ע"כ. וכתב המחבר ונ"ל דודאי סוף היום לעולם כתחילתו בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה, אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והאריך בזה ועלו דבריו בערבוב ואיני מבין אותם כלל. והנכון בזה דזבה שאני דכיון דבנקיים תליא מילתא יום שפוסקת בו ליכא למספריה בנקי דלאו נקי הוה כיון דראתה בו, אבל בסופה כיון שתחלת היום עבר בנקיות הא איכא ספירה דז' נקיים אלא דלדידן אם ראתה סותרת ולר' יוסי אינה סותרת כיון דהתחילה לספור יום שביעי שתחלתו טהור היה איכא ספירת שבעה, אבל בתחילת החשבון ליכא למספריה בנקי כל שראתה בו, אבל כשהתחילה לספרו בנקי עולה לה, ודוקא בסוף ספירה אבל באמצע ספירה לא דלא בעי שיהא הפסק ביניהם. אבל נדה דלאו בנקיות תליא מילתא אלא ביומי בלחוד סוף היום בתחלתה עולה ליום א', וכן בכל מקום דבעינן ימים כגון גבי בהמה דכתיב (שמות כ"ב כ"ט) שבעת ימים יהיה עם אמו לא שנא נולד תחילת הלילה ולא שנא נולד בסוף הלילה או בסוף היום אותו היום עולה לה למנין ז'. אבל מכל מקום שפיר יליף מינה לשנה דכיון דשנה יום אחד בסופה חשוב שנה הוא הדין בתחילתה כיון דאשכחן בנדה דעדיף טפי מקצת היום בתחלתה מבסופה, דאם בנדה דלא חשיב מקצת יום בסופה חשיב בתחילתה שנה דעדיף יום אחד בסופה להיות חשוב שנה דין הוא שיהא חשוב בתחילתה.
<h2>דף סח.</h2>
כתב החכם כל הנשים שראו דם או שטמאות משום כתם צריכות להפסיק בטהרה קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים שלה ואעפ"י שהרגישה שפסקו דמים לעולם היא בחזקת טומאה עד שתבדוק ותמצא טהור. והביא הא דתנן בפרק תינוקת נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה, כלומר וטבלה אח"כ, אחר ימים בדקה ומצאה טמא הרי היא בחזקת טהרה, כלומר עד אותו זמן, בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה, פי' והרגישה בעצמה שפסק הדם וטבלה, אחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה, כלומר הרי זו בחזקתה לטומאה כלומר מאותה שעה שבדקה שחרית ביום שביעי ומצאה טמא, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, פירוש ארישא קאי דקתני אחר ימים בדקה ומצאה טמא, ואם יש לה וסת דיה שעתה. רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טומאה, דסבר ר' יהודה דהפסקת טומאה והפרשתה בטהרה בשחרית לאו מידי הוא ולא מהני כלום דחוששין דשמא תחזור ותראה בו ביום אלא אם כן מן המנחה ולמעלה שיצא רובו של יום בטהרה. וחכמים אומרים אפילו בשני לנדתה בדקה בשחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה הרי זו בחזקת טהרה, ואעפ"י שבדקה אחר הימים ומצאה טמא. פי' וג' מחלוקות בדבר דתנא קמא סבר דבדיקתה בשחרית מהניא ביום שביעי דוקא שדרך נשים להפסיק ביום שביעי וטובלות לערב, ורבי יהודה סבר אפילו ביום שביעי לא מהניא אלא מן המנחה ולמעלה ורבנן בתראי סברי דבדיקת שחרית מהניא ואפילו ביום שני לנדתה. ובגמרא אמרינן תניא אמרו לו לר' יהודה אלמלא ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר, כלומר אלו הייתי חושש לכל יום שביעי לומר שלא יהא לה תקנה אלא אם כן ידיה בין עיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר שאתה משוה מדותיך, עכשיו שמא עם סלוק ידיה ראתה, ולהכי [אי] אתה פוסל בדיקתה, אם כן מה לי הפרישה בטהרה מן המנחה ביום שביעי להפרישה ביום ראשון, שהרי מן המנחה ולמעלה עוד היום גדול ואם באת לחוש אף לו ראוי לחוש ואם אין אתה חושש כיון שבדקה ומצאה טהור א"כ אף בדיקת יום ראשון שחרית תועיל ולא תחוש דאין להפריש בענין זה בין זמן מועט לזמן מרובה. ומתמהינן אטו יום ראשון מי איכא מאן דשרי, כלומר דהא רבנן דמתניתין בשנים לנדתה קאמרי בראשון לא קאמרי וכיון דכן אמרו לו היכי אמרי להכשיר בראשון, ומשנינן אין והתניא אמר ר' שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך נדה שבדקה עצמה שחרית ביום ז' ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה, כלומר וטבלה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא מהו אמרו לו הרי היא בחזקת טהרה ששי וחמישי רביעי שלישי ושני מהו אמרו לי הרי היא בחזקת טהרה ואלו ראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי התם ששי וחמישי רביעי ושלישי ושני מאי טעמא טהורה דהא כולהו בחזקת טומאה נינהו אלא דכיון דפסק פסק הכא נמי בראשון אמרינן דכיון דפסק פסק ומעיקרא שלא רצה לשאול על הראשון מאי סבר דשאני ראשון בימי נדה דהוחזק מעין פתוח. וכתב המחבר דקיימא [לן] כתנא דאמרו לו דאפילו ביום ראשון מהניא בדיקת שחרית דכיון דאמרו לו פשיטא להו האי דינא ור' אמר טעיתי שלא שאלתי ומראה פנים לדבריו דהכי איכא לטהורי ביום ראשון כשאר ימים הכי נקטינן דיום ראשון לנדה כשאר ימים מהניא לה ומהני לה בדיקת שחרית ע"כ. ודבריו אלה רחוקים מאד ותמהים ונשתקע הדבר דאטו מי אפשר למימר דשבקינן רבנן דמתניתין ועבדינן כאמרו לו דברייתא, ותו דבגמרא מתמהינן טובא אי איתמר כלל דבדיקת ראשון תיהני לה ואנן מייתינן ליתובי תמיהא מדרבי דאיצטער כשלא שאלם על הראשון אלמא לאו מילתא פשיטא היא כולי האי כיון דרבי הוה ניחא ליה למיגמרה מפומייהו, ומסתברא נמי דרבי דתני מתניתין כרבנן דמתניתין סבירא ליה והכי מיחורא מילתא, אלא דמקמי דשמעה מרבנן דמתניתין הוה בעי למיגמרה מרבי יוסי ורבי יהושע ושאל מינייהו שאר ימים ולא יום ראשון משום דהוה פשיטא ליה לאיסורא ולבסוף איצטער, אע"ג דסבירא ליה דהכי דיניה לאיסורא כיון דאיכא טעמא כלל לאידך גיסא להיתירא כשאר ימים אף על גב דאידך טעמא נהיר ליה טפי כלומר לאיסורא משום דהוחזק מעין פתוח אפילו הכי כיון דאיכא שום טעמא לאידך גיסא הוה ניחא ליה דלישמעה מינייהו ולמגמרה בהדיא מפומייהו. מכל מקום שמעינן דרבנן דמתניתין לאיסורא, ובגמרא מתמהינן עלה דמתניתין היכי אפשר דאפליג שום תנא אהא, ותו דלר' נמי מכלל ספק לא נפקינן וספק איסורא לחומרא ודברים ברורים הם. ומיהו האי דלא פסקינן כתנא קמא משום דאיכא רבנן ור' יוסי ור' שמעון ורבי קבלה דבדיקת שחרית דשאר ימים מהניא.
<h2>דף סח:</h2>
בענין ספירת שבעה נקיים כתב המחבר דכל היכא דאיפסיקא בטהרה סגיא לן בשבדקה ביום ראשון של ז' נקיים אעפ"י שלא בדקה בסופן או שבדקה בסופן אע"פ שלא בדקה בתחילתן. ואם בדקה באמצעיתן כתב המחבר שהיה ראוי לומר דמהניא וראוי ללמוד דבר זה מבדיקות הסוף השתא הפסיקה טהרה ולא בדקה עד סופן טהורה בדקה באמצע לא כ"ש ע"כ. ודבריו תמוהים דאנן שבעה נקיים ספורים בעינן בשלמא כי איכא תחילתן או סופן איכא למימר דסליק לז' ספורים דכי איכא בתחילתן ז' ספורים גרירי בתריה וכי איכא סופן איכא למימר דבז' ספורים דלקמיה גרירה בתריה, אבל בדיקה דבאמצע זיל הכא ליכא ז' ספורים וזיל הכא ליכא ז' ספורים. ומהאי טעמא ליכא למיגמר בדיקת זבה מבדיקת נדה ולעולם בזבה בעינן סופן או תחילתן בר מההיא בדיקה דהפסיקה בטהרה.
<h2>דף סט.</h2>
תנן בפרק בנות כותיים בנות הכותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות שהן יושבות על כל דם, ותניא אמר ר' מאיר אם יושבות על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואות דם אדום ומשלימתו לדם ירוק דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. וכתב המחבר פירוש רמי בר חמא לאו למימרא דסבירא ליה הכין דהא מילתא פשיטא היא לכלהו דלא נספריה וכדאקשי ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה אלא טעמא הוא דקא בעי מאי טעמא לא נספריה אנן ככותאי הואיל וקיימא לן דמקצת היום ככולו. ואיכא למידק דהא משמע דר' יוסי אית ליה הכין בפסחים פרק כיצד דתניא התם שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה אינה אוכלת ופטורה לעשות פסח שני, וקא מפרש טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא מטמיא ולא סתרה סתירה דלמפרע דמקצת היום ככולו אבל לדידן סותרת וטמאה למפרע משעה שראתה מיום ראשון ואילך, ואקשינן עליה דר' יוסי זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך יומא סליק ליה שימור, ופרקינן אב"א בשופעת כל תלתא אב"א ברואה תרי בין השמשות, אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי ספרינן ליה. וליתה דר' יוסי לא אמר אלא בסוף ספירה אבל בתחלת ספירה אי נמי באמצעית לא אמר, וטעמא דר' יוסי התם משום דכתיב ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה הטבילה וכיון שטהרתה התורה אחר שספרה מקצת היום והתירה לבעלה היאך (תספור) [תסתור] ספירה למפרע, ולדידן נמי מותרת היא אחר מעשה אלא דלדידיה סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום וכטעמא דאמרן ולדידן סלקא לה טהרה אלא דאי חזיא סתרה ספירה. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו דאדרבה בתחילת ספירה הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום מבסוף הספירה ק"ו מנדה דבכי האי אמרינן בפ"ק דראש השנה, דאמרינן התם אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין מקצת היום עולה לה בסופה, שהרי אסור לה לטבול ביום שביעי, עולה לה בתחלתה, שהרי יום ראשון שראתה בו סופרתו, שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה לה בתחלתה, ונשאר להם הענין בקושיא ע"כ. וכתב המחבר ונ"ל דודאי סוף היום לעולם כתחילתו בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה, אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והאריך בזה ועלו דבריו בערבוב ואיני מבין אותם כלל. והנכון בזה דזבה שאני דכיון דבנקיים תליא מילתא יום שפוסקת בו ליכא למספריה בנקי דלאו נקי הוה כיון דראתה בו, אבל בסופה כיון שתחלת היום עבר בנקיות הא איכא ספירה דז' נקיים אלא דלדידן אם ראתה סותרת ולר' יוסי אינה סותרת כיון דהתחילה לספור יום שביעי שתחלתו טהור היה איכא ספירת שבעה, אבל בתחילת החשבון ליכא למספריה בנקי כל שראתה בו, אבל כשהתחילה לספרו בנקי עולה לה, ודוקא בסוף ספירה אבל באמצע ספירה לא דלא בעי שיהא הפסק ביניהם. אבל נדה דלאו בנקיות תליא מילתא אלא ביומי בלחוד סוף היום בתחלתה עולה ליום א', וכן בכל מקום דבעינן ימים כגון גבי בהמה דכתיב (שמות כ"ב כ"ט) שבעת ימים יהיה עם אמו לא שנא נולד תחילת הלילה ולא שנא נולד בסוף הלילה או בסוף היום אותו היום עולה לה למנין ז'. אבל מכל מקום שפיר יליף מינה לשנה דכיון דשנה יום אחד בסופה חשוב שנה הוא הדין בתחילתה כיון דאשכחן בנדה דעדיף טפי מקצת היום בתחלתה מבסופה, דאם בנדה דלא חשיב מקצת יום בסופה חשיב בתחילתה שנה דעדיף יום אחד בסופה להיות חשוב שנה דין הוא שיהא חשוב בתחילתה.
